שהיה בדעתו וכו'. דאם לא כן "אל תרד" למה לי, ולמה הוצרך להזהירו:כמו שירד אברהם. ואם תאמר למה תלה באברהם, שמא מעצמו היה רוצה לצאת חוץ לארץ, ונראה שהכתוב מוכח כן, שהרי אמר "מלבד הרעב הראשון", ולמה הוצרך לומר כן, אלא להגיד לך שיצחק היה רוצה לצאת חוץ לארץ כמו שיצא אברהם ברעב הראשון (כ"ה ברמב"ן). וכדי שלא יקשה מנא ליה ללמוד מאברהם, שמא הרעב בימי אברהם היה יותר גדול, לכך אמר "מלבד הרעב הראשון", אם כן הוא דומה לרעב הראשון, מדאמר "מלבד הרעב הראשון", ושפיר יליף יצחק מאברהם. ואם תאמר אברהם מי התיר לו לצאת אחר שצווה אותו השם יתברך להיות בארץ (לעיל יב, א), ונראה מפני שכן המדה 'רעב בעיר פזר רגליך', כך אמרו בפרק הכונס (ב"ק ס ע"ב), ואם כן מן הדין הוא עושה שהיה יוצא. ואם רצון הקב"ה שלא יצא - יזהיר אותו הקב"ה שלא יצא, כיון שהדין שמותר לצאת. ואם תאמר יצחק למה ליה למילף מאברהם, בלאו הכי כיון שמן הדין לצאת למה לא יצא, ונראה לתרץ כי אפילו הכי היה צריך ללמוד מאברהם, דאי משום 'רעב פזר רגליך' שמא שאני יצחק שברכו הקב"ה (לעיל כה, יא), ובשביל הרעב לא יחסר לו לחמו, ואין לו לצאת חוץ לארץ, כמו שהיה האמת שהקדוש ברוך הוא אמר לו "ואהיה עמך ואברכך" (פסוק ג), אבל מאברהם ילפינן שפיר, שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיחו (ר' לעיל יב, א-ב) "לך לך וגו' ואגדלה שמך ואברכך" - בממון (רש"י שם), ואפילו הכי יצא חוץ לארץ, ובשביל זה היה צריך למילף מאברהם: ואם תאמר מנא ליה לאברהם לצאת אחר שנתברך ואגדלה שמך ואברכך בממון, ואין זה קשיא, כי אברהם לא היה יוצא חוץ לארץ עד שהיה צריך לצאת מחמת הרעב, ולפיכך בודאי שפיר יצא, כמו שכתוב למעלה 'רעב בעיר פזר רגליך', והדין לצאת. אבל יצחק לפי שהיה יוצא חוץ לארץ קודם שהיה צריך לצאת מחמת הרעב, היה צריך למילף מאברהם, שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיחו גם כן - והיה יוצא. ואין להקשות דשאני אברהם שהיה יוצא כשהיה צריך לצאת, דאין זה קשיא בודאי, דכיון דהברכה הכתובה באברהם (לעיל יב, א-ב) לא איירי ברעב, ולא נאמרה שיהיה בארץ בשעת הרעב - והקדוש ברוך הוא יברך אותו, מהשתא כיון שאין הברכה כך במשמעותה - הותר ליצחק גם כן לצאת, דלמה לא יצא, אי משום הברכה ויהיה לו הרעב כשובע, אין זה במשמעות הברכה כמו שלא היתה גבי אברהם, ולפיכך הוצרך הקב"ה לחזור ולברכו אפילו בשעת הרעב:אדם אומר וכו'. פירוש שאין "והתברכו" רוצה לומר שתהא לכל גויי הארץ הברכה בשביל ישראל, שהרי "והתברכו" משמע לשון התפעל, הם עצמם מתברכים בזרעך, ולא שיהיו מקבלים הברכה:כשנסיתי אותו וכו'. דזה משמע 'לקול', כלומר שלא יהרהר אחר דבריו רק שהוא ישמע לקול, ואף על גב שאינו מבין הדבור והוא אצלו כמו קול שאין בו דבור. וכן "אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך" (שמות טו, כו), וכל זה שלא יהרהר אחר הדבור, אלא ישמע לקול לבד לעשות בכל אשר ישמע:הרחקת וגו'. אף על גב שזה שלא כסדר הענין לזכור ההרחקות קודם המצות, שההרחקה קודם למצות לפי השגת האדם, ולכך נכתבו בתורה קודם לפי שהם מדרבנן, וחכמת חכמים גזרו אותם והרחיקו אותם, ומאחר שהם דבריהם - הם קודמים לדברי תורה, שהיא רחוקה מהשגת האדם:הרחקת לתורה. והקשה הרמב"ן והלא יעקב נשא שתי אחיות שאסרה תורה (ויקרא יח, יח), ותירץ הרמב"ן כי האבות למדו התורה כולה ברוח הקודש כמו שהיא מסורה לנו, וקיימוה כמי שאינו מצווה ועושה, ודווקא בארץ ישראל, כי התורה היא "משפט אלקי הארץ" (מ"ב יז, כו) ולא בחוצה לארץ, ויעקב בחוצה לארץ נשא שתי אחיות, וכן עמרם דודתו (שמות ו, כ). ויש להשיב בענין אחר, ובפרשת ויגש מבואר באורך מאוד (להלן מו, י, אות ה):שראהו משמש מטתו. דאם לא כן מנא ידע שהיא אשתו. ואין לומר שראה שנשקה וחבקה (קושית הרא"ם), חדא - "מצחק" כתיב, ולא נקרא "מצחק" רק משמש מטתו, כדכתיב (ר' להלן לט, יד) "הביא לנו העבד עברי לצחק בנו", ושם פירוש לתשמיש, שאמרה שרצה לשמש עמה. ועוד דקלות ראש כזה לא היה נוהג יצחק, שהרי אמרו חכמים (אבות פ"א מ"ה) 'אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו', וכל שכן בקלות ראש בחבוק ונשוק. ומה שהיה משמש מטתו ביום, דקיימא לן במסכת שבת בפרק רבי עקיבא (פו. ) תלמיד חכם מאפיל בטליתו (כ"ה ברא"ם):כבר הבאת אשם. ואין לומר "והבאת אשם" לשון עתיד, שהרי מיד כששכב בא האשם, שעם השכיבה בא האשם, ולפיכך אם שכב - כבר הבאת אשם בשעת שכיבה:כארץ ישראל עצמה. אף על גב דודאי ארץ ישראל הוא, שהרי אסר לו הקדוש ברוך הוא לצאת חוץ לארץ (רש"י פסוק ב), אפילו הכי לא היתה עיקר ארץ ישראל עצמה:אומד זה למעשרות. אף על גב שאין חילוק בין פירוש זה לפירוש הראשון, שאם שערו לעשות תבואה מאה ועשתה [י'] אלף, או ששערו לעשות מעשר מאה ועשתה מעשר [י'] אלף, לעולם הברכה מאה פעמים כמו שהיתה דרכה לעשות, אלא פירושו רבותינו (ב"ר סד, ו) נתנו טעם למה שיער את השדה, והלא אין הברכה שורה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד אלא בסמוי מן העין (תענית ח ע"ב), ולפיכך פירשו שאומד זה למעשרות, רוצה לומר בשביל המעשר היה צריך אומד, וכך איתא בב"ר (סד, ו) בפירוש:שהיו אומרים וכו'. דאם לא כן "עד כי גדל" למה לי, אלא שהיה גדל בתכלית הגדלות, וזהו 'שהיו אומרים וכו'', ורוצה לומר כל כך ברכה היה בזבל פרדותיו של יצחק - עד שהוא יותר טוב מכספו וזהבו של אבימלך. ואחי החכם המופלג מורנו הרב ר' חיים מורנקווט נטריה רחמנא ופרקיה פירש כי 'זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו של אבימלך' פירוש שכל כך הרבה פרדות היה לו, שיותר היה שוה זבל פרדותיו מכספו וזהבו של אבימלך. אך קשיא דאם כן לא יהיה זה רק עושר בלבד, וכבר נזכר זה במה שכתיב "וילך האיש הלוך וגדול", ובודאי הא מילתא לענין עושר נאמר, ואם כן מה שכתיב "כי גדל מאוד" הוא דבר זולת הראשון, ועל כרחך זהו מה שהיה כל אשר לו מוצלח. ומה שנקרא 'פרדותיו' ולא 'חמוריו', מפני שהפירדה אינה בכלל ברכה שהרי אינה פרה ורבה כלל (קידושין סוף יז. ), ואפילו הכי זבל פרדותיו יותר טוב מכספו וזהבו כו', שזהו עיקר הברכה ועשרו. ולפיכך לענין הענקת עבד עברי דכתיב גביה "כאשר יברכך" (ר' דברים טו, יד) ממעטינן פרדות, משום שאינם בכלל ברכה, כדאיתא בפרק קמא דקדושין (סוף יז. ):מפני שאמרו וכו'. דאין לומר מפני שהיו מקנאין בו כמו הבארות האחרות שחפר, דאם כן היה להם ליקח הבארות, ולא לסתום. ומפני שהתרגום הוא 'טמונין פלשתאי', דמשמע שהיו מטמינין אותם לעצמם, ואם כן לא סתמו אותם מפני הגייסות הבאות למלחמה רק לעכב לעצמן, פירש כי 'טמונין' הוא תרגום של "סתמום":ופלשתים סתמום קודם שנסע משם. דאין לומר שעתה סתמום, דאם כן איך קרא להם שמות אחר שחזרו פלשתים וסתמו אותם, אלא פירושו שכבר קודם שנסע מגרר אז סתמו אותם, ועתה חזר וחפרן. ואין להקשות הלא בתחלה היו סותמין אותם מפני הגייסות (רש"י פסוק טו), ועתה איך יחזור יצחק ויחפור אותם (קושית הרמב"ן), אין זה קשיא, כי בשעה שסתמו אותם - שעת מלחמה היה, ועכשיו לא היה מלחמה (כ"ה ברא"ם). ועוד סבור היה כי עלילות דברים הם מפני הקנאה, כדכתיב (פסוק יד) "ויקנאו אותו פלשתים", ועכשיו שהלך מהם אין כאן עוד קנאה. ועוד להניח דבר כזה שהוא חשש תקלה - אין להניח, כיון שלא היה יצחק דר אצל הבארות, אבל אחר שנסע יצחק משם ויחן בנחל גרר (פסוק יז), שם היו אותן הבארות, ובשביל חשש מלחמה אין לסתום אותן, ולפיכך חזר וחפרן:עסק ערעור. ונראה מה שעל הבאר הראשון היה להם ערעור ועל השני שטנה (פסוק כא) ועל השלישי לא רבו (פסוק כב), כי בבאר הראשון שהיה סמוך אל הנחל (פסוק יט) היו אומרים שהמים יוצאים מן הנחל אל הבאר, ולקחו הבאר בערעור הזה. ואחר כך הרחיק יצחק עד מקום שאין לומר שהמים יוצאים מן הנחל אל הבאר, ושוב לא יכלו לערער, מכל מקום היו מריבים ושוטנים, שהיו אומרים כי אנחנו היינו חופרין אותו אם לא חפרת אתה. וזהו שטנה, שהיו שוטנים אותו. ונראה שבפעם השני לא היה צריך להרחיק כל כך, אלא שחפר באר במקום שהיה ידוע שאין מי נחל נמשכין לבאר. ואחר השטנה היה מעתיק לגבול אחר, ולפיכך כתיב (פסוק כב) "ויעתק" עד מקום שלא יוכלו לומר שהם היו חופרין שם, ולא היה להם שטנה, ולפיכך לא היה להם ריב ושטנה בפעם הג':וניפוש בארעא. שאינו לשון עבר, כי אחר שקרא שם הבאר "רחובות" על שם "כי הרחיב ה' לנו", אם כן עדיין לא פרו בארץ, שאם כבר פרו למה יקרא שם הבאר על שם ההרחבה, ולפיכך על כרחך צריך לפרוש "ופרינו" - 'וניפוש':סיעת מרחמוהי. פירוש שהמ"ם הוא שמוש, סיעת מן אוהביו, ולפיכך קשה שלא היה לו לכתוב תי"ו של "אחוזת", אלא רק 'אחוזה מרעהו', והביא ראיה שכן מצאנו תי"ו במקום אחר שלא לצורך - במלה שאינה סמוכה, כמו "עזרת מצר" (תהלים ס, יג), ולפיכך גם כן כאן אחוזת מן רעהו, והתי"ו נוסף, כי לא תבוא תי"ו הסמיכות על המ"ם של שימוש. ולא ידעתי למה לא פירש המ"ם נוספת, ויהיה התי"ו תי"ו הסמיכות:תהי נא אלה וכו'. פירוש מאי "בינותינו בינינו ובינך", בחד מינייהו סגי לכתוב 'תהי נא אלה בינותינו', מאי "בינינו ובינך", אלא אותו אלה שהיא בינותינו מן אביך (כ"ה ברא"ם):כשאמרנו לך מעמנו וכו'. פירוש שהרי אמרו "וכאשר עשינו עמך רק טוב", ומאחר שטוב עשו לו פשיטא שלא נגעו בו לרע, אלא פירושו "לא נגענוך" כשאמרנו "לך מעמנו" (פסוק טז), ואפילו באותה שעה לא עשינו לך רע, ובשעה שהיית אצלינו לא עשינו עמך רק טוב:אתה גם אתה כו'. לא הוציא זה ממלת "אתה", שאין זה במשמעות "אתה", אלא מפני שכתוב אחריו "עתה ברוך ה'", ופירוש "עתה" כך הוא - כלומר כמו שעשינו לך טוב - "עתה" גם תעשה לנו כן, וכדי שתהיה "עתה ברוך ה'" מתקשר אל מלת "אתה" הוסיף על מלת "אתה" 'גם אתה עשה לנו', ומתחבר אל זה גוף הכתוב "עתה ברוך ה'", כאילו כתוב גם אתה עשה לנו כן עתה ברוך ה':אבא נשא בן מ'. דאם לא כן למה הוצרך לכתוב בן כמה שנים היה כאשר נשא, כי אף ביעקב לא כתב (להלן כט, כג), ואף על גב דגבי יצחק טעמא שנולדה בת זוגו כשהיה בן ל"ז (רש"י לעיל כה, יט), ולא היה אפשר לישא קודם, מכל מקום אם לא שראוי לישא בן ארבעים לא נתן בת זוג בן ארבעים דוקא, אם כן בן מ' ראוי לישא. ואפשר כי ארבעים שנה הוא רביעית ימי חיי האדם שהיו באותו זמן, שהרי יצחק חי ק"פ שנים (להלן לה, כח), והשם יתברך נתן לו שיבה יותר, שהרי ישמעאל חי קל"ז שנה (לעיל כה, יז), וכאשר נשער במצוע של שניהם יהיה המצוע ביניהם קנ"ח שנה, שהוא סתם בני אדם שאין להם כל כך שיבה ולא קיצור, ורביעית קנ"ח הוא ארבעים שנה [פחות] (ו)חצי שנה. ודבר זה הוא כמו שאמרו רז"ל במסכת אבות (פ"ה מכ"א) 'בן שמונה עשר לחופה', והוא רביעית שבעים שנה [פחות] (ו)חצי שנה, שכן שערו חכמים כי עד רביעית שניו אין צריך שיהיה לו זוג. אבל כאשר עברו רביעית שניו, שהם חלק א' מארבע חלקים שלו, צריך שיהיה לו זוג, שכן ימי האדם מתחלקים לארבע רביעיות, והם ידועים בפי הכל, והם כנגד ימי החמה. וידוע כי החמה היא מתחלת מן תקופת טבת לקרב אלינו ולגדל הצמחים עד תקופת ניסן, ואז נותנים הצמחים פרי. הרי כי רביעית ימי החמה אינם מולידים עד אחר רביעית, ולפיכך יש לישא גם כן אחר רביעית ימי חייו. ולפיכך אמרו 'בן י"ח לחופה', וכל ענין תולדות האדם נמשך בערך ויחוס שנות החמה כאשר תדקדק, ולפיכך חלקו גם כן ימי האדם לד' חלקים הידועים נגד ארבע תקופות השנה. ולפיכך אמר עשו 'אבא נשא בן ארבעים וכו'': ויש בזה עוד דבר מופלג מאוד למה נשא יצחק בן ארבעים, כי מספר זה מספר שלם בעבור שיש בו ארבע צדדין, ואז ראוי להיות שלם עם זוג שלו, כי פחות מכאן אין כאן שלימות מספר, וכאשר אין כאן שלימות מספר - אין מוכרח השלימות בזוג. וזה היה בחיי הראשונים שהיו ארוכים. ולפיכך הוליד בן ס' שנה, שאז הוא שלם לגמרי, כי כמו שארבעים הם שלימות בעבור שהוא מספר מרובע נגד ארבע צדדין, כך מספר ששים הוא שלם בעבור שיש בו מספר ששה נגד ו' קצות; ארבע צדדין, והמעלה והמטה. וכאשר היה בן ארבעים היה ראוי לשלימות הזוג, וכאשר היה בן ששים היה ראוי לשלימות התולדות להוליד אחרים. ולפיכך כתב לך הכתוב בן כמה שנה היה יצחק כשנשא (לעיל כה, כ), ובן כמה היה כשהוליד (שם שם כו). ודוקא ביצחק מגלה לך הכתוב, מפני שזה נמשך אחר מדתו במה שכל מעשיו בדין, והדין יש בו שלימות, שלכך הוא דין, לכך כתב זה אצלו. ומפני שעשו תולדות יצחק, פושט טלפיו כאילו נמשך אחר דין, ואין זה אלא גוזל וחומס וצד נשים תחת בעליהן, לפיכך נשא בן מ' כמו יצחק. והבן הדברים מאוד כי הם סתרי החכמה, רמזו אותו חכמים (ב"ר סה, א) במה שאמרו 'אבא נשא בן ארבעים':שהיו עובדות עבודה זרה. דאם לא כן למה "ליצחק" תחלה ואחר כך "לרבקה", דאין לומר דעל כרחך צריך לכתוב כן, דאם לא כן איך יכתוב בענין אחר, דהוי למכתב 'ותהיינה ליצחק ולרבקה מורת רוח', דהוי קאי על שניהם יחד, ומדמקדים לומר "מורת רוח ליצחק ולרבקה" שמע מינה ליצחק תחלה ואחר כך לרבקה. ועוד מה שייך "מורת רוח" דמאי היו יכולים לעשות, אם לא שהיו מעשיהם בלתי מתוקנים. דאין לומר עבירה אחרת, כיון דסתם כתיב "מורת רוח" יש לפרש מה שהוא מעשה כנענים בארץ, דהם עובדים עבודה זרה, דאין לך עובדי עבודה זרה אלא בארץ, שהגוים בחוצה לארץ לאו עובדים עבודה זרה, ולפיכך יש לפרש מה שהם מיוחדים כו':
